
האם אובססיה לפרטנות בפיקוח על הבנקים פוגמת באיכות CECL ישראלי?
עמוד שלם, או קרוב לעמוד שלם, אני כבר לא כל כך זוכר, הקדיש כלכליסט לסיקור תוצאות הרבעון הראשון 2023 של בנק לאומי. אבל יותר מכל המדווח באותה כתבה, עניין אותי במיוחד המשפט שהביא את הסברי הבנק אודות השינוי "בהפרשות להפסדי אשראי":

הסברי הבנק ניתנו אם כך במונחים של "הפרשה קבוצתית מול "הפרשה פרטנית": חשבתי לעצמי: מתי בפעם האחרונה דיווח בלומברג, או וול סטריט ג'ורנל, אודות "הפרשה פרטנית" להפסדי אשראי בבנק אמריקאי?
ועניתי: לפני שנים רבות, אם בכלל. גם אם, היפותטית, המדיה הכלכלית האמריקאית הייתה סבורה כי לצרכניה יש עניין במעללי ההפרשה הקבוצתית ובהרפתקאות ההפרשה הפרטנית, היא הייתה מתקשה למצוא נתונים אודותיהם בדוחות כספיים, הערוכים בהתאם לכללי חשבונאות מקובלים בארה"ב.
זאת משום שמאז שנת 2020, תקני החשבונאות בארה"ב, כמו גם הרגולטרים הרלבנטים, אינם דורשים מבנקים לתת גילוי בדוחות הכספיים ליתרת ההפרשה להפסדי אשראי שחושבה על בסיס פרטני וליתרת ההפרשה שחושבה על בסיס קבוצתי. הגילוי הזה נדרש רק עד דוחות שנת 2019. אז הבנקים גם נדרשו לתת גילוי ליתרת האשראי לציבור שבגינה חושבה הפרשה להפסדי אשראי על בסיס פרטני וליתרת האשראי לציבור שבגינה חושבה הפרשה על בסיס קבוצתי. גם הדרישה הזו בוטלה ביום 1.1.2020, עם אימוץ תקן חשבונאי חדש, ששמו הרשמי הוא 326 ASC ושם החיבה שלו הוא CECL.
בישראל, החל מיום 1.1.22, הפיקוח על הבנקים מחייב את הבנקים הסרים למרותו לציית לתקן CECL האמריקאי. כך למשל, הבנק הבינלאומי (כמו בנקים אחרים) ציין בדוחות רבעון ראשון 2022, כי:
אם הבינלאומי מציית לתקן CECL האמריקאי, מדוע, בניגוד מוחלט לבנקים אמריקאיים, הוא (כמו בנק לאומי) עושה עניין גדול מהאבחנה בין הפרטני לקבוצתי. >>>המשיכו לקרוא>>>

